החלטה בתיק רע"א 4276/12

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 30.4.2012 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדיו-ר' לבהר-שרון), שניתן בתיק ע"ו 138-05-11, אשר בגדרו נדחה ערעור של המבקש על החלטת ועדת הערר מיום 13.4.2011 בתיק ו"ע 11043-04-10, ונפסק כי המבקש, ניצול שואה, אינו זכאי לתשלומים בגין פגימות מסוימות למן יום הגשת תביעתו הראשונה בעניין זה, בשנת 1999.

רקע והליכים קודמים

בשנת 1997 הגיש המבקש תביעה לרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: החוק או חוק נכי רדיפות הנאצים), בגין תגובה נפשית שנגרמה לו כתוצאה מרדיפות הנאצים, ונקבעה לו נכות בשיעור 30 אחוז.

ביום 4.4.1999 פנה המבקש לרשות המוסמכת בתביעה לקבלת תגמולים נוספים, הפעם בגין פגימות שונות אשר נבעו אף הן, לטענתו, מרדיפות הנאצים (להלן: התביעה הראשונה). התביעה הראשונה נדחתה בנימוק כי לא הוכח קשר סיבתי בין הרדיפות לבין הפגימות. ערר שהגיש המבקש (ע"ש 748/99) נדחה אף הוא וערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 1474/01) נמחק בהסכמת המבקש.

מספר שנים לאחר מכן, ביום 6.1.2010, פנה המבקש שוב לרשות המוסמכת בתביעה לקבל תגמולים בגין הפגימות הנ"ל (כיב התריסריון, טחורים, תסמונת מעי רגיז, יתר לחץ דם). הפעם, תמך את תביעתו באישורים רפואיים, שהמוקדמים בהם הם משנות ה-70, אשר, על-פי הנטען, נתקבלו ממשרד הביטחון רק לאחר מחיקת הערעור כאמור לעיל (בשנת 2003). בהתאם להמלצת הרופא הראשי של הרשות המוסמכת, החליטה זו, ביום 20.5.2010, להכיר בחלק מתביעתו זו של המבקש (להלן: ההחלטה החדשה). כך, הוכרה זכאותו של המבקש לתגמולים בשל מחלת כיב התריסריון והטחורים בלבד, ולגבי הפגימות האחרות נאמר כי לא הוכח קשר סיבתי בינן לבין רדיפות הנאצים. יצוין, כי מאוחר יותר הכירה הרשות המוסמכת אף בנכותו של המבקש בגין יתר לחץ דם, באופן שרבע מהנכות נזקף לחובת הרדיפות.

על ההחלטה החדשה הגיש המבקש ערר (ו"ע 11043-04-10), אשר נדחה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי (ע"ו 138-05-11) נדחה אף הוא, תוך שנקבע כי אין מקום להכיר בזכאותו של המבקש בשל הפגימות השונות, כפי שקבעה הרשות המוסמכת, באופן רטרואקטיבי למן מועד הגשת התביעה הראשונה בשנת 1999. יחד עם זאת נקבע, בהסכמת הרשות המוסמכת, כי לעניין התגמולים יראו את המועד לתשלום החל מחודש ינואר 2009 (על אף שהתביעה הוגשה בחודש ינואר 2010), כפי שנעשה במקרים בהם מוגשות ראיות חדשות מכוח סעיף 18 לחוק (ועל כך להלן). על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור דנא.

להשלמת התמונה יצוין, כי המבקש הגיש ערר נוסף (ו"ע 48309-07-10) נגד החלטת הרשות המוסמכת, אשר התקבל בחלקו לגבי נכותו בגין יתר לחץ דם, באופן ש-3/4 מהנכות נזקף לחובת הרדיפות. על ההחלטה בערר זה, לעניין שיעור ההכרה ביתר לחץ הדם ודחיית התביעה בגין תסמונת המעי הרגיז, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שבו טרם ניתן פסק דין.

טענות הצדדים

לטענת המבקש, יש להכיר בתסמונת המעי הרגיז כנכות שנגרמה כתוצאה מרדיפות הנאצים, ועל כן לזכות אותו בתגמולים בגינה למן יום הגשת התביעה הראשונה בשנת 1999. עוד נטען, כי אף בפגימות האחרות יש להכיר למן יום הגשת התביעה הראשונה בשנת 1999. זאת, נוכח העובדה שהמסמכים הרפואיים אשר שימשו בסיס להחלטת הרשות להכיר בנכותו של המבקש, לא היו מצויים בידיו באותה העת ולמעשה נמצאו מאוחר יותר בידיהן של רשויות הביטחון. לעניין זה, טוען המבקש כי הוא פנה אל רשויות הביטחון עוד בשנת 2001 ונענה כי המסמכים לא אותרו.

           מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה שכן היא מעלה, בעיקרה, שאלה עובדתית, ועל כן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. אף לגופם של דברים, נטען כי אין הצדקה להיעתר לבקשה. כך, נטען כי טענת המבקש לעניין ההכרה בתסמונת המעי הרגיז כלל לא הועלתה בפני הערכאה הקודמת, וכי היא ממילא עתידה להידון בפני בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור שהוגש זה לא מכבר, כאמור לעיל. אשר לסוגיית ההכרה למפרע, נטען כי ההכרה בפגימות נעשתה לפנים משורת הדין (ולא בשל הצגת ראיות חדשות) ולפיכך אינה מחייבת הכרה למן יום הגשת התביעה הראשונה בשנת 1999. למעלה מן הצורך טוענת המשיבה, כי אף לו הייתה ההחלטה החדשה מבוססת על ראיות חדשות (כפי שמאפשר סעיף 18 לחוק) לא היה מקום לחייבה לשלם למבקש למפרע מיום הגשת התביעה הראשונה, אלא לכל היותר שנה עובר ליום הגשת התביעה המתבססת על הראיות החדשות. זאת, לדידה, בהיקש מהוראת סעיף 35(ב) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים).

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, וכן בתשובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית החורגת מן העניין שלצדדים הישירים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123 (1982)). סבורני, כי במקרה דנן לא מתעוררת כל שאלה כאמור, ועל כן אין מקום להיעתר לבקשה.

לגופם של דברים, אציין כי תכליתו של חוק נכי רדיפות הנאצים היא סוציאלית מובהקת, ולא נזיקית, בדומה לתכליות של חוקי תגמולים נוספים, כמו חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954, חוק הנכים ועוד, וככזה מטרתו היא להבטיח קיומו של הנכה מכאן ולהבא ולא לפצותו על מלוא נזקיו מאז הפגיעה בגין תקופה שכבר חלפה. על רקע תכלית זו, יש להבין את סטייתו המפורשת של החוק מעיקרון "מעשה בית-דין", הבאה לידי ביטוי בהוראת סעיף 18 לחוק, המאפשרת לתובע לשוב ולהגיש תביעות חדשות לרשות המוסמכת, חרף העובדה שזו האחרונה כבר דנה בתביעתו ודחתה אותה. בצידה של סטייה זו מעקרון סופיות הדיון, ומתוך אותה תכלית חקיקתית, הוגבלה בחוק הנכים האפשרות לזכות בתגמולים באופן רטרואקטיבי (ראו לעניין זה, בהקשר של חוק הנכים: רע"א 7097/10 זכאי נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון - אגף השיקום, פסקה 14 לפסק-דינו של השופט ע' פוגלמןוהאסמכתאות המפורטות שם (לא פורסם, 24.1.2012); רע"א 4406/10 מאיר בוחבוט נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים, פסקה 20 (לא פורסם, 26.6.2012); רע"א 1357/06 גזית נ' קצין התגמולים(לא פורסם, 6.10.2008)). עוד בעניין ההבדלים בין העקרונות המונחים בבסיס דיני הנזיקין לבין דיני הביטחון הסוציאלי ראו: ג'וני גל "עקרון הפיצוי במערכת הביטחון הסוציאלי לאנשים עם מוגבלות בישראל והשלכותיו" עבודה, חברה ומשפטט 115, 121-119 (תשס"ב).

           בהקשר זה יש גם לראות את הקביעה המפורשת בחוק כי תשלום התגמולים המגיעים לתובע, שתביעתו התקבלה, ייעשה מהאחד בחודש שבו הגיש התובע את תביעתו (ראו חוק נכי רדיפות הנאצים (ביטול הגבלת מועדים להגשת בקשה לזכאות), התשנ"ח-1998, ועוד לפניו בתיקון מס' 9 לחוק (התשנ"ה-1995) ובתיקון מס' 2 (תשכ"ט-1969)), ולא כדרכם של דיני הנזיקין, מיום קרות הנזק. מן האמור לעיל עולה, כי דרישתו של המבקש כי התגמולים ישולמו לו מיום הגשת התביעה הראשונה, באופן רטרואקטיבי, אינה עולה בקנה אחד עם התכלית הסוציאלית המונחת בבסיסו של החוק.

           אכן, חוק נכי רדיפות הנאצים, בניגוד לחוק הנכים (סעיף 35(ב)), אינו כולל בין הוראותיו הוראה מפורשת הקובעת את מועד הגשת התביעה החדשה כמועד תחילת תשלום התגמולים המגיעים לנכה בשל "החלטה חדשה" של הרשות, שהתקבלה בגדר הוראת סעיף 18 לחוק (כלומר, כאשר התגלה על סמך ראיות חדשות כי יסוד ההחלטה הקודמת בטעות, או כי ההחלטה הקודמת הושגה בעבירה פלילית). אלא שבהעדר הוראה בעניין, יש להחיל עליו את ההוראה הכללית המתייחסת למועד תחילת תשלום התגמולים שנקבעה זכאות להם (האחד בחודש שבו הגיש התובע את תביעתו לרשות המוסמכת), שכן עניין זה עולה בקנה אחד עם העיקרון הכללי שפורט לעיל באשר לאי הרטרואקטיביות של תשלום התגמולים. יתכן שניתן להחיל על המקרה האמור את ההוראה הכלולה בסעיף 35(ב) לחוק הנכים, כפי שנעשה במקרה דנא בהסכמת המשיבה, כך שמועד תחילת תשלום התגמולים יהיה שנה לפני הגשת התביעה החדשה (לעניין זה ראו: ע"ו (מחוזי-ת"א) 4198-05-11 וידר נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (לא פורסם, 2.8.2012), עליו הוגשה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור שטרם נדונה). בסוגיה זו אין צורך להכריע נוכח הסכמת המשיבה להחיל בעניינו של המבקש את ההסדר הקיים בחוק הנכים. בכל מקרה, בהעדר הוראת חוק מפורשת או משתמעת, אין בסיס לקביעה כי התגמולים ישתלמו רטרואקטיבית ממועד הגשת התביעה הראשונה שנדחתה, בהיות אפשרות זו זרה לעקרונות היסוד של החקיקה הסוציאלית בה עסקינן, כפי שנפסק בהקשר של חוק הנכים:

" ... יש לזכור כי זהו האיזון שבחר המחוקק לערוך בין מטרתו הסוציאלית של חוק הנכים, המחייבת לאפשר לנכה את חידוש הדיון בעניינו בשל גילוין של ראיות חדשות, אף לאחר מתן החלטה סופית בעניינו, ובין המסגרת התקציבית והדיונית המוגבלת, אותה ניתן להעמיד לצורך יישום מטרה זו.

...

האיזון האמור הביא את המחוקק לקביעה כי תגמולים ישתלמו החל מיום הגשת הראיות החדשות, ולא ממועד מוקדם יותר ... " (רע"א 2563/03 פלוני נ' קצין התגמולים פ"ד סא(1) 444, 457-456 (2006)).

10.      באשר לטענותיו של המבקש בנוגע לשיעור ההכרה ביתר לחץ הדם ובנוגע לדחיית תביעתו בגין תסמונת המעי הרגיז, עניינים אלה לא נדונו במסגרת הערעור שהוגש בתיק ע"ו 11043-04-10, ונראה שהן כלולות בערעור הנוסף שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, ואשר טרם נדון (ע"ו 11979-06-12, שהדיון בו קבוע ליום 3.1.2013). מטעם זה אין מקום להעלות נושאים אלו בבקשה דנן.